יותר מידי נינה [דלית אורבך]

"כולכם מחליפים את כולכם במישהו אחר…".

הספר יותר מידי נינה מאגד את סיפוריהן של מספר דמויות שמתחזות לאחרות ולפעמים אפילו מחליפות מסכה. יותר מידי שקרים, יותר מידי פנטזיות, כל אחד ואחת רוצים להיות אחרים ושאר דמויות הרקע נעות בין אפאטיוּת פסיבית לבין חוסר קיום אנושי משמעותי. הספר ניזון משלל תסביכי אנוש שחלקם נולד מטראומות שואה עלומות שאנחנו יודעים רק למה הן הובילו, מה קרה "שם" אנחנו יכולים רק לנחש.

חומר גלם מעולה לספר מרתק, אלא שהספר איננו זורם, לפחות לא בהתחלה. הספר מורכב מחלקים שבכל אחד מהם הסיפור מסופר מנקודת הראות של מישהו אחר, לפעמים כמונולוג בגוף ראשון ולפעמים מהצד בגוף שלישי. התיאורים מכילים את העובדות, כפי שרואה אותן המספר באותו רגע, מתובלות היטב בהגיגיו.

החלק הראשון הוא מונולוג של חגי שמשתרע על פני 82 עמודים איטיים מידי לטעמי – יותר מידי חגי. אני מאבד ריכוז לא פעם. עובר לספר אחר וחוזר. מנסה למצוא התייחסויות לספר ברשת, מקווה שמישהו יספר לי שאני רק בפרולוג מתמשך אבל הספר צפוי בסוף להמריא. מוצא אצל נוריתהה התייחסות של יעל צין שחשה כמוני וכמעט נטשה את הספר בערך במקום בו אני נתקעתי ומבין ממנה שיש למה לצפות בהמשך.

חוזר אל הספר. בינתיים תמה תקופת ההשאלה בספריה. מתקשר להאריך ומייד מקבל הארכה של כחודשיים מה שמעיד על כך שאף אחד לא מחכה לספר – לא מעודד במיוחד.

בהמשך הספר אכן מתעורר והופך להיות מרתק יותר. העלילות מתפתחות, אמנם לא בקצב מסחרר אבל בהחלט מתחילות לסקרן. הקריאה זורמת לאיטה. רק אחרי שאנחנו צוברים די הרבה סיפורים הספר מתחיל לשעוט וסוחף אותי איתו פנימה עד הסוף המרתק שתוקע אותי עם הרבה הרהורים, תהיות וסימני שאלה.

מִקבץ רעיונות מאוד מעניינים ומעוררי מחשבה שארוג לספר שסופו מרתק. המסלול אל הסוף דליל מידי ומתקשה לשמור רצף המחשבה. יש למח זמן לעסוק ברקע בעניינים אחרים ולכן הספר איננו מספק את הניתוק מהמציאות היומיומית שאני מחפש בחוויות תרבות הפנאי שלי.

הספר יכול בהחלט להתאים למי שעיתותיו בידיו – בחופשה או בתקופה נינוחה אחרת בחיים. אני, שקצב חיי הנוכחי משלב הרבה עבודה ולימודים, מרגיש עם הספר קצת קוצר רוח.

אפשר לקרוא את תחילת הספר בסלונה, אך דווקא תחילת הספר הרבה פחות מסקרנת מההמשך.

ליוויתנים – סמולבמה בתיאטרון קרוב

פסטיבל האזרח כאן בתיאטרון קרוב קיבץ תחת חסותו הצגות שהפסדתי במהלך השנה וכך אני זוכה לראות את ההצגה לוויתנים שפספסתי בסמולבמה האחרון. אולם תיאטרון קרוב מלא עד אפס מקום כולל המעברים וכל גומחא שניתן לדחוף אליה כסא פלסטיק. אני אוהב את זה. אני תמיד מזמין מקום להצגות בתיאטרון קרוב מתוך תקווה שהפעם לא יהיו מקומות פנויים. מרבית האנשים גודשים משום מה את אולמות הענק של התיאטראות הרפרטואריים ואולמות הפרינג' הקטנים יחסית אינם מתמלאים באופן דומה למרות שבדרך כלל יש להם הרבה יותר מה להציע. מרבית האנשים פשוט לא יודעים מה הם מפסידים.

ההצגה מתחילה ותוך זמן קצר מגיעה תמונה בה אחת התלמידות, מדיאה, קובעת ללקוח את הכללים – שבע דקות בלי לגעת והכסף מראש – שתי הנערות מתחילות להתפשט והאור כבה. קבוצת נערות ונערים בכיתה. זוהי ככל הנראה כיתה טיפולית, היא ממש איננה מזכירה את מה שאני מזהה ככיתת לימוד בתיכון. התנהגות כל התלמידים בוטה, מתריסה ומוחצנת. לבושם מופקר והם מתנהגים בזלזול שגובל ברשעות כלפי המורה תמר וכלפי העולם כולו. הם ממש מרגיזים אותי. אני מזדהה עם חוסר האונים של המורה ובעת ובעונה אחת גם כועס עליה על אוזלת ידה בטיפול בהפרעות.

הנערות רֶנֶה ומדיאה מציעות לזרים מופע עירום מאולתר בן שבע דקות בלי ידיים תמורת כסף כדי לממן את הטיול השנתי. זו התמונה שראינו מוקדם יותר ושהוחשכה עם תחילת ההתפשטות. מדיאה היא זו שמובילה את היוזמה, רֶנֶה נגררת אחריה עד לגבול מסויים ונסוגה. מדיאה היא נערה שהמצוקה גרמה לה לפתח תכונות השרדות והיא איננה בוחלת כמעט בשום דבר בדרך אל המטרה. את השם מדיאה הדביק לה המורה לספרות והיא אימצה את השם באהבה – הדימוי של המכשפה משרת אותה היטב למרות שמאוחר יותר נגלה שיש בה גם רוח טובה ואפילו יכולת להעניק לאחרים.

בינתיים הנהלת בית הספר החליטה לא להוציא את הכתה הטיפולית לאותו טיול בגלל התנהגותם. החלטה זו גוררת את התלמידים שנראה שממילא יש להם מעט מאוד להפסיד, אם בכלל, להתנהגות אלימה עוד יותר. הם באים מרקע כלכלי קשה, חלומותיהם סובבים סביב כסף – להצטרף לעסק המשפחתי – ניקיון – ולהרויח כסף, לנסוע לאילת בעקבות איזה חבר שעושה שם כסף ועוד על מיני דרכים לצאת מחסרון הכיס. כולם משחקים פוקר בכיתה והמורה שאיננה מעוניינת להתעמת על דברים מיותרים מנסה להתיידד איתם גם בשיחות על משחק הפוקר. המורה תמר נתפסת בעיניהם כמי שיש לה כסף למרות שאיננה רחוקה מגילם והתחנכה בקיבוץ.

עם התקדמות ההצגה מתחילות להתגלות המצוקות האישיות של המשתתפים. מידי פעם כולם נעלמים למושביהם בשולי הבמה ואחת התלמידות או אחד התלמידים מדבר עם עצמו ועם הקהל על מחשבות, מצוקות וחלומות. ככל שאנחנו יודעים יותר על התלמידים ועל המורה הכעס שלי אליהם פוחת ואני מצליח להבין את המניעים להתנהגותם. לא, אינני יכול להצדיק את התנהגות המורה ותלמידיה או להזדהות איתם, אך אני בהחלט מתחיל להבין.

המשחק של כל המשתתפים בהצגה מאוד מרגש ובראשם ענת זאוברמן בתפקיד מדיאה ורינה קוורטין בתפקיד המורה תמר. למרות שאני יודע שזוהי הצגה והעולם שמוצג בה רחוק מאוד מעולמי, אני מוצא את עצמי שקוע בו עד כדי רצון להתערב. יכול להיות שהעולם הזה פחות רחוק מכפי שנדמה לי מהעולם שלי. בין תמונה לתמונה התלמידים נעים במעגל סביב הבמה ומקדמים את הזמן אל האירוע הבא. הבימוי של גבריאלה וילנץ מוביל אותנו בתזמון מדוייק, נותן לנו הפוגה רגעית אחרי כל שיא כדי להרים אותנו אל השיא הבא.

בהמשך חוזרת תמונת ההתפשטות בתשלום בחילופי דמויות מפתיעים. הקטע הזה הרבה יותר ארוך ומפורט מקודמו וגם הוא נחתך בהאפלה מוחלטת. אנחנו לא רואים דבר, רק שומעים קולות עד שהאורות שבים. הזדמן לי לאחרונה לראות הצגות עם קטעי עירום מיותרים, מסיחי דעת ומביכים, אני מזמין את במאי אותן הצגות ללמוד מהבמאית גבריאלה וילנץ איך בונים תמונת עירום מעולה כאשר לכל צופה ניתן החופש לראות את העירום רק בעיני רוחו. תמונה מושלמת שאיננה מסיחה את הדעת מהעיקר – שאפו ענק לבמאית.

המורה תמר מראה למדיאה את הליוויתנים ואומרת לה שהליוויתנים משתוללים וקופצים אבל לא פוגעים באף אחד. אם ליוויתן אחד תועה ומגיע לחוף כולם באים אחריו ואז כולם מתים… אבל הוא לא אשם, האחרים צריכים לשמור עליו שלא יגיע לחוף. גוש ענק חונק את גרוני והראייה שלי מיטשטשת קמעה מדמעות. מוזר. כל מה שראינו עד כה היה הרבה יותר מרגש ודווקא בסיפור פשוט זה אני נשנק מהתרגשות. מדיאה שרק לפני רגע נראה היה שהיא מפוייסת עם המורה תמר מתפרצת כלביאה להלחם נגד מורתה כדי להציל אותה, לדחוף אותה חזרה אל המים שלא תגיע אל החוף ותמית בו את נשמתה. אני עדיין חנוק מהתרגשות כשמדיאה קוראת את המכתב של תמר ומפרקת אותי לחלוטין.

הצגה מעולה!!! חוויה מרגשת עד דמעות שמפגישה אותנו עם מציאות שאיננו מכירים – מומלץ!

זוהי הצגת פסטיבל סמולבמה. מרבית ההצגות מסיימות את חייהן בפסטיבל עצמו. אני זכיתי לראות את ההצגה כשהיא מתארחת בפסטיבל האזרח כאן. אני מקווה שהצגה זו תמשיך לעלות בבמות נוספות. זוהי הצגה טובה, מאוד מרגשת ומעוררת ים של מחשבות. הייתי מאוד רוצה לראות את ההצגה במסגרת שנותנת גם מקום למפגש עם היוצרים ולדיון כי בסופו של דבר היא נוגעת במציאות שרובנו איננו פוגשים אך היא בהחלט קיימת. אני מכיר מציאות דומה מפנימיה שהתנדבתי בה לפני מספר שנים והכרתי בה מקרוב כמה בני נוער שמתנהגים כלפי חוץ באופן מאיים ומרתיע, כולם רואים בהם פושעים פוטנציאליים ורק כשמגיעים אליהם ממש קרוב ניתן לגלות כמה הם רוצים לתת מעצמם לאחרים ולעזור לזולת. נערים ונערות שנפגעו לא פעם בעבר וגידלו שיריון מגן שמאיים על הסביבה ובעצם שומר עליהם מפני הפגיעה הבאה.

מחזאית: עדן אוליאל במאית: גבריאלה וילנץ ע.במאית: נירית חרובי מעצב תפאורה: עלי קפלן מעצבת תלבושות: ניצן קריספיל מעצבת תאורה: עומר בן-סעדיה מוזיקה: נמרוד חיי קריספיל, אלעד מידן כוריאוגרפית: נעה מרק-עפר

שחקנים: - מדיאה: ענת זאוברמן - תמר: רינה קוורטין - רנה: יעל הוד - סלבה: אלישר גירשוביץ - ספיר: לינוי אלבכר - שפריצר: מתן פרמינגר - אליעזר: נדב יהודאי

פסטיבל האזרח כאן בקרוב – יום שלישי ואחרון

יום שישי בשבוע. ההצגות מתחילות היום בשעה אחת אחר הצהריים. אני מקדים להגיע. כל השולחנות כבר מחכים ערוכים ברחבת הכניסה אך הקהל עדיין איננו. אני פותח את המחשב וממשיך לכתוב על ההצגה הפלגה אחרונה שראינו אמש. בינתיים מתאסף קהל ואני שקוע בכתיבה עד שגיל מגיע ומחזיר אותי מהחלום למציאות. חווית הכתיבה על הצגה מחזירה אותי בדרך כלל למצב הרוח של ההצגה וכמשדובר בהצגה מרגשת במיוחד קורה שהעולם סביבי נמחק ואני שרוי בהצגה כבחלום. אני מביט סביבי וקולט שיושבי השולחן הסמוך מביטים כיצד אני כותב, גב המחשב פונה אליהם – אין  להם מושג מה אני כותב. אני תוהה למה מעניין מישהו לראות אותי כותב, הרי אינני המשורר הלאומי.

אנחנו מצפים לתחילת הטקס. מיכאל, חבר של גיל, מגיע היום בפעם הראשונה לתיאטרון קרוב. גיל מחכה להכרזה הידועה של ניקו ניתאי בעניין האורחים החדשים – משפט שהפך למסורת. קוראים לנו אל האולם. מה קורה? אין טקס? מסתבר שהטקס יתקיים היום בין שתי ההצגות.

ההצגה הראשונה היום היא ליוויתנים, ההצגה שפספסתי בסמולבמה השנה. הצגה קשה ומרגשת עד מחנק, את חוויותי מההצגה תוכלו לקרוא ברשימה נפרדת. בסיום ההצגה יוצאים לרחבה שלפני התיאטרון. אני שרוי עדיין עמוק בהצגה כשניגשים אל הטקס. ניקו ניתאי, מייסד התיאטרון ומנהלו, נקרא לשאת מספר מילים לקראת סיום הפסטיבל. הוא מדגיש שהוא דמות משנה, מנהלת הפסטיבל היא דורית ניתאי-נאמן. הוא גם אומר שהוא מקווה שהחדשים לא באים פעמיים – ראשונה ואחרונה… זהו, גיל בא על סיפוקו. אני אפילו די משוכנע שניקו ניתאי מביט לכיוונו של מיכאל שעומד בין גיל לביני, אם כי יכול להיות שמהרהורי ליבי אני רואה. הטקס די דומה לזה שהתקיים בשני הערבים הקודמים. קריאת זכויות האזרח בספרדית, אנגלית, רוסית ועברית, שירו של שפשף ונכנסים לראות את ההצגה "הדייר חיימוביץ'".

ההצגה הדייר חיימוביץ' עלתה השנה בסטודיו של ניסן נתיב בתל-אביב. אריאל ברונז, תלמיד שנה ג' כתב את המחזה שביימו ביחד מרינה בלטוב ונתלי שילמן. תיאטרון תנועה עשיר בדימויים ורמזים שקושרים בין מה שקורה בדמיון לבין חיי היומיום בארצנו. המחזה ממש תפור לפסטיבל האזרח כאן. מקריאת העלון הסקתי שהמחזה נכתב בעקבות המחאה החברתית של הקיץ האחרון אך שיטוט קצר ברשת גילה לי שהוא עלה לראשונה במאי השנה – כלומר לפני תחילת מחאת האוהלים. ההצגה נוגעת בחוליי החברה דרך עיניו ודימיונו של הדייר חיימוביץ', משורר ששוכר דירה מתפוררת. די מהר הוא מגלה שהוא שותף לכל מיני אנשים ורעיונות, מציאותיים או דימיוניים שמבוטאים בתנועה ובקול. ההצגה מגלגלת אותנו יחד עם הדייר חיימוביץ בסבך הבירוקרטיה שמבוטא באופן יצירתי להדהים באמצעות מלכודת חבלים שגוררת אותו בידי אנשים וכולאת אותו בידי פקידי רשות, ממשל ורבנות. הוא נגרר בעקבות מחברת שיריו שנגזלה מידיו למחוזות אליהם לא ציפה להגיע. הצגה מאוד עמוסה בחוויות ורעיונות ואני לא פנוי עדיין רגשית לקלוט הכל. מידי פעם אני מאבד קשב לרגע ומרגיש שהפסדתי משהו. אולי זה בגלל שאני עדיין שרוי בהצגה ליוויתנים שראיתי קודם ואולי זו העייפות שמכריעה אותי בעקבות שני ימי עבודה שמסתיימים בנסיעה מחיפה לתל אביב וחזרה ללא שהות מספקת לשינה ראויה. זוהי הצגה מאוד מעניינת שדורשת קשב רב. תמונות הבירוקרטיה מתערבבות בראשי עם סצנת לידה מרשימה, אני זקוק לצפיה נוספת כדי לקלוט הכל. איך פספסתי הצגה זו בסטודיו? – אני קולט שכבר שנה לא קיבלתי עידכונים בעניין ההצגות של הסטודיו של ניסן נתיב. בבית אני נרשם באתר של הסטודיו לקבלת הודעות על ההצגות הבאות. הצגות כמו "הדייר חיימוביץ'" חבל לפספס ואני מרגיש שלמרות שראיתי, לא הייתי פנוי לקלוט את מלוא עוצמת החוויה.

זהו. ההצגה הסתיימה מספר דקות לפני השעה ארבע אחר הצהריים ואיתה הסתיים הפסטיבל. אני שועט לקומה השישית של התחנה המרכזית ומספיק לעלות על האוטובוס האחרון לחיפה. הפסטיבל הוא חוויה מאוד מעניינת ומעשירה. אין ספק מבחינתי שהוא מצדיק מספר ימים של היטלטלות מחיפה וחזרה אך אינני מרוצה מהמחיר. אינני מתכוון למחיר הכרטיסים לפסטיבל – 120 ש"ח הם מחיר ממש סביר לשלושה ימים חוייתיים עם הצגות, אירועי במה, תערוכה, מיצג, טקסים, שתיה חופשית ואוירה מתאימה. מחיר הנסיעות בתחבורה הציבורית, מאידך, היה גבוה בהרבה ממחיר הכרטיסים. אני נוסע באוטובוס האחרון לחיפה לפני כניסת השבת וחושב על זכות האזרח לתחבורה ציבורית במחיר שווה לכל נפש ובכל זמן, כולל סופי שבוע.

ברצוני לנצל את הבמה הקטנה שלי להודות למנהלת הפסטיבל דורית ניתאי-נאמן ולכל הצוות שלצדה על החוויה המאלפת.

הפלגה אחרונה – מתיאטרון קצר לתיאטרון קרוב

לא הזדמן לי להגיע השנה לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. הצגות הפסטיבל לתיאטרון קצר מוגשות במקצרונים של שלוש הצגות ברצף, וזה מחייב הצגות קצרות עם חילופים מהירים. אני לא חי עם זה כל כך בשלום, אני זקוק לקצת יותר זמן בין הצגה להצגה. ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות האולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר, לפעמים ההצגה חיה בראשי אפילו מספר ימים. אני דש וטוחן את ההצגה בדימיוני זמן רב ומנסה לדלות את אותן תובנות שלא עלו בזמן ההצגה. זוהי מבחינתי חוויה נוספת, שונה מחויית ההצגה עצמה. לא פעם אני מגיע למסקנה שברצוני לשוב ולראות את ההצגה או לקרוא אותה במבט של מי שחווה את החוויה הראשונית.

אחת הדוגמאות המובהקות להצגה שראיתי מספר פעמים ועדיין אינני משוכנע שקיבלתי ממנה את כל מה שהיא יכולה לתת היא הנפילה. ראיתי את ניקו ניתאי בהצגה זו מספר פעמים לא מבוטל וברור לי שעוד אשוב לראות אותה וכתמיד אדלה רבדים נוספים שחמקו ממני.

מרבית ההצגות שמוצגות בפסטיבלי תיאטרון קצר למיניהם מסיימות את חייהן בפסטיבל. ההצגה שרציתי לראות יותר מכל בפסטיבל תיאטרון קצר השנה הייתה הפלגה אחרונה. נבצר ממני להגיע לאותו פסטיבל וכבר השלמתי עם ההפסד כשנודע לי שההצגה שבה אלינו בפסטיבל האזרח כאן. גם את ההצגה ליוויתנים שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה אזכה לראות בפסטיבל האזרח כאן שקיבץ תחת כנפיו את ההצגות הללו כאילו להשלים את הפערים במה שהפסדתי בפסטיבלי השנה.

גיל ואני נכנסים לאולם תיאטרון קרוב לראות את ההצגה ויושבים במושבים החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. תוך מספר דקות האולם מתמלא עד אפס מקום. גם כסאות הפלסטיק שהוצבו במעברים אינם מספיקים לקהל הנוהר פנימה ואנחנו מוצאים את עצמנו בשורה שניה מאחורי שורת כסאות שצמחה לפנינו. לא נורא, אשמח לראות תמיד את תיאטרון קרוב שופע קהל כמו היום, לכולם מגיע תיאטרון איכותי מהסוג שניתן למצוא בתיאטרון קרוב.

על הבמה תפאורת חדר המגורים של בני ושולי. התפאורה מאוד ראליסטית, מעוצבת לפרטי פרטים עם כל האביזרים שאמורים להמצא בחדר המגורים שלהם. על הקירות תלויים דגמי ספינות מפרש עתיקות. אני מופתע לגלות תפאורה כל כך מורכבת. בתיאטרון קצר, שהחילופים בו חייבים להיות מהירים, בדרך כלל מגבילים את היוצרים לתפאורה ש"נכנסת לתא המטען של מכונית משפחתית" – זו הייתה פעם ההגדרה בהצגות סמולבמה וגם שם הפסיקו להקפיד על הגדרה זו לפני מספר שנים.

בני ושולי הם זוג מבוגר אך קשה לאמר שהם בערוב ימיהם. יכול להיות להם עדיין עתיד עשיר באירועים ובחוויות. זכרונה של שולי אמנם מתחיל לבגוד בה – אלצהיימר, אך היא עדיין יכולה לתפקד בסיוע הסמים שביתה, יהודית, מספקת לה על פי מרשם-רופא וחולקת איתה שאיפה או שתיים או יותר. הזוג החליט לסיים את חייו בכבוד כאשר הם עדיין פעילים, עצמאים ואינם תלויים באחרים. החלטה לא פשוטה. הם לא רק מחליטים, הם כבר טיפלו בכל הפרטים הטכניים של המוות, הקבורה, ההספד והצוואה. אפילו המצבה כבר מוכנה עם תאריך המוות שנקבע מראש. כל מה שנשאר להם זה להודיע על כך לילדיהם – שלמה ויהודית שכבר מזמן אינם ילדים.

כל ההצגה מתרחשת במקום אחד ובתקופת זמן קצרה מאוד – המפגש בו הם מודיעים לילדיהם על ההחלטה וחולקים איתם את כל הפרטים. מעמד מרגש עד דמעות שהמחזאי והבמאי הלבישו במעטה קומי קליל והפכו את הסיטואציה כולה לרציונלית ונגישה, כמעט מובנת מאליה. זהו טיפול מאוד מעניין בנושא שנדוש לא מעט באומנות וכמעט תמיד הטיפול בו רציני ואפילו טרגי.

ההצגה מאוד מרגשת ויותר מכך משעשעת. מבלבל – כולם נרגשים והצחוק בוקע מאליו. ליהוק מעולה. כל השחקנים מעבירים היטב את הטלטלה הרגשית שעוברת עליהם אל הצופים וקל מאוד להזדהות עם כולם גם כשהם מושכים לכיוונים מנוגדים. במיוחד מרגשת אותי ההתנהגות המבוקרת והמאופקת של בני, רב-חובל שחייב לשלוט במצב ומתאמץ להחניק את סערת הרגשות שמנסה להשתלט עליו. ניקו ניתאי מעביר אלינו את כל עצמת חווית האיפוק שמסתיר את ההתרגשות.

המחזה מעלה בעייה שכמעט אין מישהו שלא עסק בה בין אם הוא ילד, הורה או שניהם – כמוני. בדרך כלל, כאשר אנחנו רואים אדם חסר אונים מובל כחפץ כל ידי אדם אחר, לפעמים זר לחלוטין או אפילו עובד-עבד שיובא מארץ רחוקה, אנחנו אומרים לעצמנו שאיננו רוצים להגיע למצב זה. אלא שהמצב המתואר איננו הכרחי, מרבית האנשים גומרים את ימיהם כאשר כבודם האנושי עדיין איתם. ובכל זאת, המחשבה על סיום החיים באופן יזום, בשליטה מלאה עובר מידי פעם בראשי כולנו בין אם אנו כאלה שמובלים על ידי אחרים ובין אם אנחנו קונטרול פריקים כמו הרב-חובל בני.

מידי פעם אני תוהה אם ההחלטה לא להשאיר את קביעת היום בו נעזוב את העולם ליד המקרה היא החלטה אמיצה או פחדנית. מצד אחד אנחנו רוצים לשלוט במצבנו בכל עת ולכן אנחנו חושבים להחליט באומץ רב על הפסקת החיים. מאידך, ההחלטה מובלת בעצם מהפחד שמא נאבד את השליטה על חיינו ואז גם לא תהיה לנו היכולת לסיים אותם בכבוד. בעייה. אין פתרון. התפיסה שלי היא שכל אדם זכאי לשלוט על הדרך בה יתנהלו חייו… או יפסיקו להתנהל. אבל כאדם סקרן, לעולם לא אוכל להחליט שהמחר איננו מבטיח לי עוד חוויות עליהן אינני רוצה לוותר. תמיד אוכל ליצור עוד משהו, אפילו בשאריות כוחותי הפיסיים והנפשיים. אבל אני ממש פוחד שמא אמצא יום אחד במצב שלא אוכל ליצור שום דבר חדש ואולי אפילו לא לחוות חוויות חדשות.

הילדים של בני הזוג אינם מקבלים את החלטת הוריהם וכן את ההחלטות הנלוות ובעיקר את העובדה שהכל מוחלט וסגור מראש. להם אין כל חלק וכל השפעה על ההחלטה. הילדים אינם אוהבים את הסיטואציה ומתמרדים נגד כל פרט בהחלטה עד שמתחילים להפנים שהשליטה ניטלה מהם לחלוטין. מרגש וגורר הזדהות. איכשהו, אני – בקהל, מבין את כולם, אינני כועס על אף אחד. השקפת כל אחד מהמשתתפים ברורה והגיונית לי לחלוטין ואני מאמין שכך מרגישים כל הנוכחים. למרבה הפלא דווקא ההבנה הזאת הופכת את הסיטואציה למרגשת עוד יותר. אנחנו נסחפים עם הדמויות לפחות לשלושה כיוונים מנוגדים ואין לנו מושג מהי באמת השקפתנו האישית – אם בכלל יש כזאת. בסדר, אני יודע מה היא השקפתי ברגע זה לגבי עצמי ולגבי הסובבים אותי אך אני גם יודע שלא תמיד חשבתי כך. מבלבל. אפילו אני מבלבל את עצמי.

הצגה ראליסטית לחלוטין, מוקפדת לכל פרטיה ועשויה היטב ללא כל מסיחי דעת שיאפשרו למחשבה לנוח לרגע מהצפיפות הרגשית, וזו איננה מעיקה. נראה כאילו הכל יושב היטב בתוך המשבצת אליה הוא מתאים עד כי גם אנחנו בקהל מקבלים את המצב כאילו היה מובן מאליו.

לאחר סיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם האמנים. המחזאי, דניאל בוצר, הוא אדם ממש צעיר ולכן הועלתה התהייה כיצד מגיע אדם בגילו אל העומקים שהמחזה מציג. לי זה נראה דווקא טבעי שכל אדם כמעט בכל גיל תוהה בעניין טעם החיים כשהוא נתקל באנשים שחלק מטעם החיים ניטל מהם. זו הסיבה שאנו חשים חוסר נוחות בנוכחות אנשים מוגבלים גופנית ועל אחת כמה וכמה מול אנשים שמוגבלותם  נפשית. היוצרים נותנים לנו לטעום מעט ממה שהתרחש מאחורי הקלעים של בישול ההצגה. קריאת המחזה המקורי ארכה כחמישים דקות אך הוא קוצץ כדי להתאימו לסד הזמן שמקצה הפסטיבל לתיאטרון קצר. ניקו ניתאי מֵצֵר על רפליקות שנגזלו ממנו ללא רחם למרות שהוא כל כך רצה שישארו בהצגה. הבמאי לא חס עליו, הדמות חייבת להיות מאופקת ובשליטה מלאה ואותן רפליקות, עלומות מבחינתי, היו עלולות לרכך אותו. הבמאי, אוהד שחר, מדבר בהנאה גלויה על העבודה משותפת שלו עם המחזאי והשחקנים – כולם שיתפו פעולה, נתנו מעצמם והיו מוכנים לקבל שינויים מפליגים. בעיקר הוא מציין לשבח את גמישותו של המחזאי. מתשובות לשאלות שנזרקות מכיוון הקהל אנו לומדים שתפיסת החיים של השחקן ניקו ניתאי איננה עולה בקנה אחד עם מה שעושה רב-חובל בני בהצגה וכן שיש במגרתו של דניאל בוצר עוד מחזות שעדיין לא עלו על הבמה – אנחנו מחכים.

אסור להניח להצגה זו להעלם כדרך שאר ההצגות שמועלות באירועי תיאטרון קצר. יש לחוויה כח אמנותי ורגשי שמגיע לכמה שיותר אנשים לחוות. יכול להיות שמן הראוי יהיה לקרוא למחזאי לעבות את ההצגה חזרה אל אורכה המקורי ולהעלות אותה מחדש עם אותו צוות מעולה. זו דעתי ושותפים לה רבים מאלה שיושבים איתנו באולם.

אנחנו רגילים שכאשר נוגעים בנושא המוות בארצנו הקטנה הדבר נדבק בדרך כלשהי לישראליותנו. המחזה גלובלי לחלוטין, אין בו שום דבר יחודי לארצנו או לשפתנו ואני רואה בו פוטנציאל חוצה גבולות.

אני מקווה שנזכה לראות את ההצגה השלמה ואני בטוח שאמליץ עליה בחום ובהתרגשות.

ההצגה הסתיימה ואנחנו יוצאים להפסקה שבמהלכה יכינו את הבמה להופעה הבאה. כפי שציינתי בראשית דברי "ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות אולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר" וכך אנחנו רואים את חורשת אשוחי הפלסטיק והופעת המוכתר ואני עדיין שקוע כולי ב"הפלגה אחרונה".

מאת: דניאל בוצר בימוי: אוהד שחר מוסיקה: דפנה בר- שדה עיצוב תפאורה: פיני משה עיצוב תלבושות: - דלית ענבר - נמרוד עדן

משתתפים: - ניקו ניתאי - שולמית אדר - אודליה מורה מטלון - איל רוזלס - דניאל בוצר

להתראות בקרוב.

יום שני לפסטיבל האזרח כאן בקרוב

הערב אני מצוייד במחשב ומתחיל להעביר אליו את חוויות אמש ברכבת בדרכי לתיאטרון. כמו אתמול, גם היום מתקיים ברחבה שלפני התיאטרון אירוע פתיחה דומה לקודמו ובו נקראים אותם משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח. הערב השפות הן צרפתית, אמהרית, אנגלית, רוסית וכמובן – עברית. לסיום הטקס אנו שרים שנית את שירו של שפשף ומגרדים את קצה המנעד הקולי שלנו להתאים לסולמו של בנאי.

שירו של שפשף   מילים: יאיר ניצני לחן: מאיר בנאי   מה אני, אני רק בן אדם אני חי ועובד כמו כולם ורואה עתיד וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה.

לא מבין מה קורה וחושב מי שומע את מה שבלב ורואה עתיד וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה.   ואם רק נסתכל אם לא נבהל ונראה לעולם שביחד כולם אז יחד כן ללכת יחד כן ללכת יחד אל האור יחד זה הזמן ביחד ואיתך ביחד לאהוב.

אין לי פחד ויש לי תחושה שהדרך תהיה לי קשה ורואה עתיד וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה.   ואם רק נסתכל אם לא נבהל ונראה לעולם שביחד כולם אז יחד כן ללכת יחד כן ללכת יחד אל האור יחד זה הזמן שיחד ואיתך ביחד לאהוב.

ההצגה הראשונה שאנו רואים הערב נקראת הפלגה אחרונה. ההצגה מאוד מרגשת – לחוויותי מהצגה זו אייחד רשימה נפרדת. בסיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם היוצרים לדיון על ההצגה. דיונים מעין אלה הם לחם חוקו של תיאטרון הסטודיו בחיפה. בתיאטרון קרוב זה לא קורה בדרך כלל. בסיום ההצגה אדיפוס בקולונוס התקיים דיון דומה אלא שאז זה היה מיועד לקבוצה מאורגנת של צופים מיוחדים. אשמח לקיום מפגשים כאלה אחרי כל הצגה בתיאטרון. בסיום המפגש שלאחר ההצגה יוצאים לחלל התחנה המרכזית להפסקה קצרה שמתארכת לא מעט. תפאורת ההצגה הפלגה אחרונה מאוד מפורטת ומדוקדקת ופירוקה איננו פשוט ומהיר. כאשר מגיע תורה של ההצגה הבאה כבר ברור לי שלרכבת של 22:30 לא אגיע הערב.

האירוע הבא הוא מניפסט מוסיקלי בשם חורשת אשוחי הפלסטיק מאת ובבימוי המוכתר. קטע הפתיחה מתקיים באכסדרת התיאטרון. פיית היער משוטטת בחורשת אשוחי הפלסטיק של התחנה המרכזית. הטקסט שבפיה נשמע מסקרן אך עוצמת הדיבור שלה מתקשה לגבור על צלילי הרקע של מערכות האיוורור והתאורה ושאר מסיחי דעת ויש לי הרגשה שלא שמעתי הכל. יכול להיות שהייתי נהנה לקרוא את הטקסט. בכל מקרה אני עדיין שרוי רגשית עמוק בתוך ההצגה הפלגה אחרונה. כזה אני, אני זקוק לזמן לעיכול הצגות ובעיקר כאשר יש בהן קונפליקט בין ההגיון לבין הרגש.

בהמשך עוברים לאולם הגדול להופעה של המוכתר. קראתי באיזשהו מקום שזה אואנגארד, מונח שמעולם לא הצלחתי להבין באמת. אני מכיר את ההגדרות, ומרבה ללכת לתיאטרון ניסיוני ופורץ דרך ובכל זאת – אינני מבין. מערכת הגברה משמיעה פלייבק בעוצמה מחרישת אוזניים בלי כל פרופורציה לגודל האולם שבדרך כלל הקולות בו אינם מוגברים כלל. אני מתקשה לקלוט את הקונספט שמניע את מרבית השירים ולהבין למה הם מוגשים בדרך שהם מוגשים. ביציאה אני שומע סביבי אנשים שכנראה חוו משהו שאני פספסתי – עניין של טעם. אולי.

עוד ערב של פסטיבל הסתיים. מחר נראה את ההצגה ליוויתנים, ההצגה היחידה שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה בגלל עיכובים בתנועת הרכבות. שמעתי על ההצגה לא מעט ויש לי ממנה ציפיות.

השעה מאוחרת. אני הולך לרכבת האחרונה שעוצרת הלילה בתחנת ההגנה בדרכה לחיפה. גיל מלווה אותי ומאחר שיש זמן עד הגעת הרכבת אנחנו יושבים באולם התחנה ומדברים על ההצגה הפלגה אחרונה ועל המשמעויות הנלוות עד שאנחנו פתאום קולטים שהרכבת האחרונה כבר נמצאת ברציף מתחתנו. אני שועט אל הרכבת ותופס אותה רגע לפני סגירת הדלתות.

להתראות מחר בקרוב.

פסטיבל האזרח כאן – קרוב

היום נפתח הפסטיבל. ברחבה שלפני תיאטרון קרוב במה קטנה ולפניה ערוכים שולחנות. האזור הומה אדם, הרבה מאוד אורחים הגיעו לפתיחת הפסטיבל. בחלל הסמוך מוקרן מיצג וידאו של יונתן מרקס ועל הקירות צילומים ממחאת הצדק החברתי ששטפה את הארץ בקיץ האחרון וסחפה את כולנו אל הרחובות לשוב אל האמונה בכוחו של האזרח לשנות. את הצילומים שמרכיבים את התערוכה "תמונת מצב" צילמו אסף ברנר, סמואל ונגרינוביץ' ואריקה לינור קוצ'וק שהיא גם אוצרת המיזם ומפיקת הפסטיבל כולו. הצילומים מוצמדים אל הקירות באמצעות סרטים אדומים שנוכחותם צועקת מחאה.

אנחנו נקראים לאירוע הפתיחה. ניקו ניתאי פותח את האירוע במספר מילים, הפעם הוא איננו מוביל האירוע. שרביט המנצחים של הניהול האומנותי בידי דורית ניתאי-נאמן שמעבירה לנו את המסר הכללי של האירוע ומעבירה את זכות הדיבור לאנשי ציבור. מנהל התחנה המרכזית של תל-אביב וח"כ יצחק בוז'י הרצוג אינם מכבירים מידי במילים ומשאירים את מרכז הבמה לענייני התרבות לשמם התכנסנו.

מספר אנשים נקראים מהקהל לבמה לקריאת משפטי מפתח מהצהרת זכויות האזרח כפי שנוסחו באומות המאוחדות בשנת 1948. חלק מהמשפטים נקראים בספרדית, בערבית  או ברוסית וכולם נקראים גם בעברית. הקטעים כתובים בדפי המידע שבידינו ומן הראוי שאצטט אותם בשלמותם:

כל בני האדם נולדו שוים. כל אדם זכאי לחירות, ללא הפליית גזע, מין ודת. לכל אדם זכות לחיים ולביטחון אישי.

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. כל אדם זכאי לחירות הדיעה והביטוי. כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתארגנות בדרכי שלום.

כל אדם זכאי לחופש תנועה ומגורים בתוך כל מדינה. אדם הנתון לרדיפות פוליטיות, זכאי לבקש מקלט בארצות אחרות. לא תישלל מאדם אזרחותו בדרך שרירותית.

אדם זכאי ללבוש, שיכון, טיפול רפואי, שירותים סוציאליים, כנדרש לרמת חיים נאותה. כל אדם זכאי לחינוך. החינוך ינתן חינם, לפחות בשלבים הראשונים והיסודיים. כל אדם זכאי להשתתף תוך חירות בחייו התרבותיים של הציבור.

אדם זכאי לבחירה חופשית של עבודתו, וזכאי לתנאי עבודה צודקים והוגנים. כל אדם זכאי למנוחה ולפנאי, ובכלל זה להגבלת שעות העבודה.

כל אדם זכאי למשפט הוגן, פומבי ובלת תלוי. אדם חזקה שהוא זכאי, עד שלא הוכחה אשמתו כחוק. לא יהיה אדם נתון לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב.

כל איש ואישה שהגיעו לפרקם, רשאים לבוא בברית הנישואין, ללא הגבלה מטעמי גזע או דת. נישואין יערכו רק מתוך הסכמה חופשית ומלאה. המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה.

לא יהיה אדם עבד או משועבד. לא יהיה אדם נתון לעינויים ועונשים משפילים. הכל שווים לפני החוק.

רצון העם הוא היסוד לסמכותה של הממשלה. לכל אדם יש חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה האפשרות להתפתחות חופשית מלאה. המדינה מחוייבת למשטר סוציאלי ובינלאומי שבו אפשר לקיים את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו.

בסיום קריאת זכויות האזרח נקרא הקהל לשיר את שירו של שפשף על רקע ההקלטה המקורית של מאיר בנאי. אנחנו שרים יחד עם כולם. מרבית הנוכחים מתקשים להתמודד עם המנעד הקולי והסולם המקורי של הזמר. גיל ואני מתעקשים ושרים עד הסוף.

ההצגה הראשונה שרואים היום היא טרמפ. זהו בעצם סיבוב שני של איש הרוח, הזונה והליצן הזכורים לטוב. ההצגה המקורית עובתה במספר קטעים שקושרים אותה לנושא המחאה החברתית החדשה ושאר הקטעים הם אלה שמוכרים לנו מהסיבוב הראשון. בפעם הקודמת שראינו את איש הרוח, הזונה והליצן יצאתי מההצגה מבולבל משפע הרעיונות שהומטרו עלינו. מאז קראתי את השירים הרבה מאוד פעמים ואני מכיר אותם היטב. החוויה הפעם שונה, אני יודע למה לצפות ובכל זאת אני מוקסם ממש כמו בפעם הקודמת. אינני יודע אם תיאטרון קרוב ימשיך להציג את הסיבוב הראשון, השני או שניהם. בכל מקרה – ממש כדאי לבוא ולחוות הכל, מהטרמפ ועד המראה עם הפרצוף שלנו, ה"מכובד". הליהוק השתנה, הליצן נשאר כפיר ונונו ואילו איש הרוח והזונה הם עכשיו יואב סדובסקי וליאור כהן.

עשר דקות הפסקה שאחריה צפויה לנו קריאה מבויימת על ידי רם רחמים של תפוס את המרגל – תסכית שחנוך לוין כתב ב-1967, התקופה בה החל המחזאי לבתר פרות קדושות ממש כמו אלה שמוזכרות בהצגה טרמפ שראינו כרגע. כל האירוע מתועד בוידאו ובצילום. בצאתנו מהאולם גיל שואל את לירון בן-עזרא אשר על השיווק ויחסי הציבור של התיאטרון אם יש סיכוי לרכוש הקלטה של שירי איש הרוח, הזונה והליצן/טרמפ. יש לנו עותק של המילים אך המנגינות אינן שגורות בזכרוננו. מסתבר שהופק די.וי.די. של הקברט הסטירי אך בינתיים הוא לא הוצא למכירה – אנחנו מחכים לקנות עותק.

גיל מנצל את ההפסקה להציג בפני מערכונים מפרי עטו של חנוך לוין. אני די מופתע לגלות שהוא עדין זוכר קטעים שקראנו לפני זמן רב למדי. איכשהו בסוף ההפסקה גיל גולש לניסים אלוני, זה קורה לו תמיד ואני מבין אותו היטב.

נכנסים לתפסו את המרגל. השחקן אריאל ברונז יושב על הבמה וקורא קטעי שירה פומפוזיים משהו שמובילים אותנו אל המשורר הלאומי. אל הבמה עולה המורה, השחקנית ענת שגב שמדהימה אותנו כל פעם מחדש. היא מציגה דמות של המורה הרודנית שבסופו של דבר תשליט את מרותה גם על המשורר הלאומי, השחקן בני אלדר, בסיוע חמש מאות וחמישים תלמידיה שמיוצגים על ידי השחקנים יואב סדובסקי ולילך דייויס. הם מוציאים את המשורר מדעתו באופן שיטתי ותוך כך מוציאים מהקהל לא מעט שאגות צחוק. קריאה מבויימת מרעננת מאוד. אינני יודע אם מתכננים להמשיך להעלות את זה גם אחרי הפסטיבל. לדעתי יש מקום להפוך את התסכית להצגה ואולי אף להצמיד אליה כמה מהמערכונים הקצרים של חנוך לוין שעוסקים בהלעגה דומה של קודשי מערכת החינוך.

ההצגה הסתיימה. השעה 22:19, הרכבת הקרובה לחיפה יוצאת ב 22:31. אני פותח צעד ומגיע בזמן לכתוב מילים אלה בדרך לחיפה. בדרך לתל-אביב כתבתי ברכבת על הספרים של ג'ים קניפפל, עכשיו צריך להעתיק הכל למחשב. יכול להיות שהיה עדיף לקחת איתי לדרך מחשב ולחסוך את כפל העבודה. מחר אני מתכנן לבוא להמשך הפסטיבל…

להתראות בקרוב.

ג'ים קניפפל – 'שמוט לסת', 'שלישיית ניירובי' וחזרה

את הספר 'שמוט לסת' קראתי לפני מספר שנים. הספר ריתק אותי ורציתי לקרוא את הספר הבא מאת ג'ים קניפפל. הזמן חלף והדבר נשכח.

לפני זמן מה שוטטתי בקניון חיפה וגיליתי שבמקום בו שכן סניף מקדונלדס נמצא כרגע בזאר ספרים "פגומים" של סטימצקי. למרות החלטתי לא לרכוש עוד ספרים בגלל מצוקת החניה במדפים אני מתקשה לעמוד בפני בזאר זה שבו מוצעים הספרים במחיר אחיד של עשרים שקל שזה פחות ממחיר מנת ילדים בחנות ששכנה באותו מקום לפני זמן קצר.

ובכן אני משוטט בין ארגזי הספרים ומגלה את 'שלישיית ניירובי' מאת ג'ים קניפפל – הספר שבא בעקבות 'שמוט לסת'. בסיום הסיור אני יוצא עם הספר בידי. אינני מוצא בספר שום פגם פרט לכתם שמתיזה עליו החנות כדי לסמנו כ"פגום". תוך קריאת הספר אני מבין ש'שלישיית ניירובי' איננו המשך ל'שמוט לסת' אלא "זוּם אִין" לתקופה מסויימת בתקופה אותה מכסה הספר 'שמוט לסת'.

ג'ים קניפפל הוא אדם מאוד מיוחד. כבר מגיל צעיר הוא מודע לשני פגמים שייתוו את מסלול חייו. האחד נקרא בשם רטיניטיס פיגמנטוזה – תופעה של איבוד הדרגתי איטי ביותר של כושר הראיה, והאחר הוא פגם מוחי שגורם לו להתקפי הזיות. בין התקף להתקף ג'ים קניספל הוא אדם רגיל ונבון עם ראיה לקויה. מהלך חייו מוביל אותו ללימודי פילוסופיה ולכתיבה יוצרת בכתבי עת שונים.

בספר 'שמוט לסת' אנחנו מתוודעים לג'ים קניפפל, אדם מסוג שמעטים מאיתנו מכירים מקרוב ואחרים משתדלים להתעלם. נכות של אחרים גורמת לנו סוג של אי-נוחות ואנחנו נוטים לא לראות את השונים מאיתנו. המספר, למרות הפגמים האובייקטיביים, מצליח להשתלב בלימודים, לפרנס את עצמו ואף להיות מתרגל באוניברסיטה במהלך לימודי התואר השני.

הספר מפגיש אותנו עם חוויות שאיננו מכירים ולא סביר להניח שמישהו מהקוראים ירצה להתנסות בהן. 'שמוט לסת' הוא ספר מרתק, כתוב בסגנון ברור וחוויתי ומושך את הקורא פנימה וקדימה. אנחנו מלווים את ג'ים קניפפל מגיל ארבע עשרה שנים, כאשר הוא מתחיל להיות מודע לעובדת היותו שונה מאחרים עד גיל שלושים וחמש שנים. בגיל זה הוא כבר מוכר כעיוור "רשמי" ומזוהה היטב באמצעות המקל שהוא נמנע מהשימוש בו עד שלא הייתה לו ברירה.

הבעייה המוחית איננה מצב קבוע כמו ליקוי הראייה. בעייה זו מתעוררת בהתקפים ומשתלטת על המספר עד שאיננו שולט במצבו. בין ההתקפים הוא מתפקד ככל האדם.

הספר השני, 'שלישיית ניירובי', מלווה את מיודענו ג'ים אל בית המשוגעים בעקבות אחד ההתקפים בו הוא עשה ניסיון התאבדות כושל. ככל הנראה הוא לא באמת רצה לסיים את חייו, הניסיון נכשל וכך הוא הגיע אל המחלקה הסגורה. הספר 'שלישיית ניירובי' הוא תיאור חוויותיו של אדם שנתפס בתודעתו כשפוי מחלקה הסגורה. הוא מסתכל על שכנייו במחלקה הסגורה כאילו היו אנשים במחקר אנתרופולוגי שהוא עורך. בזמן מסויים בספר מסתבר לו שמשוגעים אחרים רואים דווקא בו את המשוגע מכולם, עניין של נקודת ראייה.

גם הספר 'שלישיית ניירובי' מסופר באופן חווייתי ומרתק. הוא בעצם כל-כך מעניין שאני נגרר בעקבותיו לשוב ולקרוא את 'שמוט לסת'. כמו תמיד, חווית הקריאה השניה שונה מהראשונה במיוחד כאשר בין שתי הפעמים קראתי מידע נוסף שמשלים את התמונה.

שני הספרים של ג'ים קניפפל, 'שמוט לסת' ו'שלישיית ניירובי' מרתקים, קלים לקריאה, זורמים מהר קדימה וחושפים אותנו לעולם חוויות מרתק שאיננו מכירים אישית – וטוב שכך.

מומלץ בחום רב לקרוא את שניהם ולעצור לרגע לחשוב עד כמה קשיי היומיום שלנו מתגמדים לעומת אלה של המספר שהצליח למרות הכל ללמוד לשני תארים, לפרנס את עצמו ואפילו להוציא מספר ספרים מצויינים. בינתיים תורגמו לעברית רק שני הספרים שקראתי.

יריד עתיקות בחג של החגים – חיפה 2011

לפני שבועיים ביקרנו בחג של החגים בואדי ניסנס. הייתה לנו כוונה לראות גם את הירידים והתערוכות אך הטיול בואדי ארך מעבר למשוער. היום הולכים לראות את יריד העתיקות ומה שנספיק בעקבותיו. היריד ססגוני ועמוס כראוי ליריד שמנסה להציג הכל בבת אחת במקום מצומצם. יש כאן הכל, אנחנו מוצאים כלי בית, בובות, מטבעות, תכשיטים, גובלנים, כלי עבודה, תמונות ומה לא, וכולם עתיקים… או לפחות ישנים מאוד.

החוויה מזכירה במשהו את הטיולים החביבים עלי בשוק המציאות ביפו. אנחנו משוטטים מחדר לחדר ומאולם לאולם. בכל מקום נתקלים במשהו שלא הכרנו ובמשהו שכבר שכחנו. הנוסטלגיה חוגגת.

אני מבקש רשות מהמציגים בטרם אני מצלם את מה שהם מציגים ולפעמים גם אותם. כמעט כל המציגים מתפלאים על השאלה – בודאי שאפשר לצלם. דווקא את אחת התצוגות שמרשימות אותי במיוחד לא תוכלו לראות כאן, האמנית לא מתירה לי לצלם את עבודותיה. הפעם לא מדובר בעתיקות אלא בכלים ישנים שאותם היא מעטרת בצבעים אקריליים ונותנת להם חזות חדשה.

באחת התצוגות, בין כלי מדידה, שעונים וכלי עבודה מכניים עתיקים עומדים אופני ילדים אדומים עם שלושה גלגלים כמו אלה שקיבלתי מדודה לָלְקָה ליומולדת שלוש. אשתי שתחיה מראה לי בכל דוכן שני תכשיטים ישנים, אין לה עניין לקנות אותם, נראה שחזר לה החשק לייצר לעצמה תכשיטים במו ידיה כפי שנהגנו שנינו פעם בעברנו הרחוק, בסופו של דבר, חלק מה"עתיקות" המוצגות צעירות מאיתנו. בתצוגה אחרת אנו פוגשים שבעה גמדי חרס ששלגיה שלהם נמכרה… אוכל להמשיך וללהג על עוד הרבה דברים אך בתערוכה כזאת אין כמו מראה עיניים. הנה התמונות –

יוצאים מהיריד ופונים לואדי ניסנס לסיבוב קצר. נוכחותו של החג של החגים איננה בולטת כמו לפני שבועיים. אנחנו מטיילים הפעם ביום שישי, בפעם הקודמת טיילנו בשבת, יכול להיות שבכך טמון ההבדל. מתעכבים לפני השירים שמוצגים דרך קבע בדרכי השיר שבסמטאות הואדי וממשיכים אל השוק.

כמו לפני שבועיים, סנטה קלאוסים מנופפים לעברנו מכל דלת, דוכן וחלון ולמרות שחנוכה כבר בעיצומו, נוכחותו כאן נותרה דלילה. באחת החנויות בשוק אני רואה עששית, ממש כמו אלה שראינו ביריד העתיקות. מישהי קונה עששית כזאת, אני תמה לשם מה ואז אני קולט שזו עששית לדים, כזאת שלא תעלה עשן ולא תפייח. תאורת החרום שלנו שבקה והפסקות החשמל באזורנו לאחרונה תכופות – אני קונה לנו עששית כזו. בדרך הבייתה עוברים לקנות קפה בארומה ומקבלים דמי חנוכה – "מטבעות לשון" די דומות למטבעות שראינו ביריד, רק מתוקות יותר.

להתראות בחג הבא.

יומולדת לכוכב בלי גיל בתיאטרון קרוב

בשבוע שעבר ראינו בתיאטרון קרוב את הקומדיה בקרנבל. ביציאה, כשהחיוך עדיין דבוק היטב לפנינו, שואל אותנו ניקו ניתאי אם ראינו את ההצגה כוכב בלי שם. מסתבר שבשבוע הקרוב מתקיימת הצגה חגיגית של כוכב בלי שם לכבוד יום ההולדת של ניקו ניתאי. אז מה אם כבר ראינו את ההצגה? זוהי הצגה מעולה ואם יש סיבה למסיבה אנחנו באים גם מחיפה.

לפני הכניסה לתיאטרון מקדם את פנינו גליל שוארמה ומאחוריו מזנון עם לאפות, ממולאים, סלטים ושאר מיני מאכלים ומשקאות. כל האזור שלפני הכניסה מלא מפה לפה באורחים שלועסים במלוא פה שוארמה, ממולאים וסלטים. טוב שטרחנו לשריין לעצמנו מקומות מראש . באכסדרת התיאטרון מחכות לנו גם עוגות וליד כל השולחנות יושבים אנשים, חלק נכבד מהם אנשי תיאטרון, שבאו לברך את ניקו ניתאי ליום הולדתו ולראות את ההצגה.

עשרים ושתיים בדצמבר, יום הולדתו של ניקו ניתאי, הוא היום הקצר בשנה. סביב יום זה חוגגים כמעט כל עמי העולם את חג האור על פי המסורת שלהם. התחנה המרכזית של תל אביב מוארת בהמוני אשוחים מקושטים ולנו יש באכסדרה נרות חנוכה. דורית ניתאי נאמן, הבת, מדליקה יחד עם כל המשפחה לדורותיה נרות חנוכה. ניקו ניתאי מודה לכולנו ונכנסים לראות את ההצגה. האולם מלא מפה לפה. מוסיפים כסאות למעברים ויש מי שיושבים אפילו למרגלות המושבים.

ניקו ניתאי מקדים, כמנהגו, ומספר לנו על ההצגה שנראה. הוא עומד ליד שעון תחנת הרכבת שמחוגיו עמדו מלכת ואני חושב לעצמי שזה כל כך מתאים ליום הולדתו של אמן שמסרב להתבגר. אני מכיר את ההצגה היטב. אמנם ראיתי אותה לפני כן רק פעם אחת אך חשבתי עליה מאז לא מעט. זוהי קומדיה שמחביאה בקפליה הרבה מועקות וחלומות שנגזר עליהם להתנפץ. ניקו ניתאי מספר על מחזאי הרומני-יהודי מיכאל סבסטיאן שעל שמו נקרא האולם בו אנחנו יושבים. ניכר שניקו ניתאי מתרגש מהמעמד, הוא עדיין לא עבר להיות הדמות שנראה במערכה השלישית, כרגע הוא ניקו ניתאי האדם והשחקן.

ההצגה מתחילה, לא אספר עליה כאן, אתם מוזמנים לקרוא עליה ברשימתי הקודמת. לפני שבוע התפעלתי ברשימה על הקומדיה בקרנבל מכישוריו הקומיים של השחקן ערן בוהם ועכשיו אני נזכר שכבר ראיתי אותו בביצועים קומיים מעולים בהצגה זו כבר לפני כשנה. כולם מעולים וכמו תמיד ניקו ניתאי מתנהג על הבמה כצעיר משתתפי ההצגה – הוא פשוט לא מוכן להכיר בקיומו של הזמן.

לאחר ההצגה תור ארוך של מברכים שניגשים להפרד מניקו ניתאי. לבסוף מגיע גם תורי ואני מאחל לו ולעצמי לחגוג עימו עוד הרבה ימי הולדת עם הצגות חדשות. ניקו ניתאי מגלה לי שהוא כבר עובד על הצגה שתוצג בסמוך ליום ההולדת הבא של ההצגה הנפילה בתשעה במרץ – יום אחרי ט"ו בשבט. יש למה לחכות.

בינתיים מחכה לנו בשבוע הקרוב פסטיבל האזרח כאן – שלושה ימים של הצגות בנושא האזרח וזכויותיו בניהולה של דורית ניתאי-נאמן.

להתראות בקרוב.

בקרנבל – קומדיה מטורפת בתיאטרון קרוב

ליבי, גיל ואני ממוקמים כמנהגנו בימין השורה הראשונה. ההצגה עומדת להתחיל וניקו ניתאי מקדים ומספר לנו על מה שנראה. הקומדיה תפתח בשיר על המאה העשרים, מאה שהחלה בהבטחה גדולה והביאה עימה מספר ארועים שלא הובטחו ועדיף היה אילו לא התקיימו. השיר איננו חלק מהקומדיה שכתב יון לוקה קאראג'אלה, זוהי תוספת מקורית של ניקו ניתאי.

יון לוקה קאראג'אלה נחשב למחזאי הגדול ביותר בשפה הרומנית ואחד מחשובי הסופרים הרומנים, כך כתוב בויקיפדיה, בקוֹמוּנִיקָט של ההצגה וגם ניקו ניתאי מדגיש זאת בפנינו. ניקו ניתאי עיבד את המחזה שנכתב בשלהי המאה התשע עשרה [1885] וקירב אותו אלינו, אל המאה העשרים. הבימוי מביא את ההצגה אל ימינו ממש, השפה וההתנהגות מתאימים לתקופתנו ואין לי ספק שגם צעירים ונוער יתחברו אל הקומדיה בקלות.

ניקו ניתאי ממשיך ומספר לנו על התקופה ועל זירת ההתרחשות, מִסְפָּרָה שמייצגת עולם ומלואו. הוא מאריך מעט בדברים ומציץ מידי פעם לכיוון הכניסה. לבסוף הוא מסביר שמספר אנשים שהזמינו מקום עדיין לא הגיעו ואי אפשר להמתין להם יותר, צריך להתחיל בהצגה. כן, ככה זה בפרינג' – לפעמים כשהקהל מאחר מחכים לו. כבר קרה שחיכו גם לי או למכרי בתיאטרון קרוב, בסטודיו בחיפה ואפילו בתיאטרונטו בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.

כל משתתפי ההצגה פוצחים בשיר על המאה העשרים. על הבמה מִסְפָּרָה עם שלוש עמדות תספורת שהמראות בהן הן חורים אליפטיים שלפעמים אנחנו מוזמנים לדמיין את המשתקף בהן ולפעמים אנחנו רואים דרכן את מי שמאחור. גם דלתות הכניסה מסומלות באמצעות אריג שקוף שמאפשר לראות גם מעבר לדלתות ולקירות. תפיסת במה מעניינת – אני כבר אוהב את התפאורה הפשוטה לכאורה והקולעת שעיצב צבי פלדמן.

במרכז התרחשויות יורדקה עוזר הספר – השחקן שמואל וולף – שמלהטט בכישרון בין מספר עלילות שמתרחשות בתוך המספרה ומאחורי הדלתות והקירות השקופים ומנסה להחליק את ההתנגשויות שעלולות לפרוץ בכל רגע. הוא היחיד שיודע על כל התככים והבגידות ומנסה למנוע מהסיפורים של האנשים השונים להתנגש זה בזה. דמותו של יורדקה היא רציונלית ומיושבת יחסית לאחרות והוא גורף מאיתנו גלי צחוק דווקא בנסיונותיו הכנים להשאר העוגן השפוי.

כולם מסביב עוסקים בסודות, תככים ובגידות והחוטים נארגים במוחות כל הנפשות הפועלות לקומדיה של טעויות שמגבירה את האבסורד עד לכלל גרוטסקה. התלבושות ה"רגילות" עוצבו על ידי איריס ארד בצבעוניות כמעט קרקסית ועם הרבה מאוד מאפיינים מוקצנים שתורמים לגיחוך שבסיטואציות. לדוגמא, התחבושת של "המועמד" קשורה על פדחתו בקשר פרפר לבן ענק. כשמגיעים אל הקרנבל עצמו כולם עוטים תחפושות ומסכות שאותן הם מחליפים ביניהם כדי להטעות את האחרים. כאן נוטל עיצוב התלבושות חלק משמעותי מאוד באפקט הקומי.

כולם מעולים בתפקידיהם. את השחקנים שמואל וולף וערן בוהם ראיתי במספר תפקידים דרמתיים, לפעמים אפילו עם נגיעה קומית אך זו הפעם הראשונה שאני מגלה ששניהם כשרונות קומיים אדירים. הרצינות התהומית בה מושך שמואל וולף את המסכה ואומר 'אני יורדקה' מצחיקה אותי כל פעם מחדש לא פחות מהתפתלויות המבוכה ולהטוטי ההסתרה שלו. ערן בוהם בתפקיד טלמק – באברגל מוציא ממני רצף של פרצי צחוק במספר קטעים בהצגה ועל כולם עולה הקטע בו הוא עובר מספר פעמים מבכי לדיבור רהוט וחזרה בקצב שגורם לי לאבד את הנשימה לדקות ארוכות. זוהי עבודה מעולה של במאי ושחקן שיודעים לבנות תמונה קומית שאיננה מבוססת פאנצ'ים – שאפו ענק.

את השחקן אסף משה לא זכיתי לראות עד כה על הבמה. אסף משה, המועמד לתפקיד עוזר פקיד במס הכנסה שכאב השינים שלו עובר ושב בהתאם לסיטואציה הרגעית הוא מבחינתי השחקן המפתיע והמבטיח הבא של תיאטרון קרוב. המעברים הדרמתיים והקומיים במשחקו משאירים אותי פעור פה ומעשירים את גלי הצחוק.

ההצגה בקרנבל עשירה בקטעי תנועה משעשעים – תגרות ידיים, התחמקויות ומרדפים סביב נקודה על הבמה שבהם מעורבים כל המשתתפים בתפקידי רודפים, נרדפים ומפרידים. את ההצגה חותם השיר על המאה העשרים שבו היא נפתחה ואנו יוצאים עם כאב לחיים עז, חיוך ענק מרוח על פנינו ובראשנו מהדהד השיר.

	קרנבל המאה העשרים מילים ולחן: ניקו ניתאי
המאה העשרים התחילה עם תקוות גדולות לחיים טובים ומשוחררים, על כנפי מנגינות ותענוגות. המאה העשרים, אפס אחד גדול, זנב לספרה שתיים, העניקה לבני התמותה החיים מתנות לדורי דורות וכמעט הכל כפליים. שתי מלחמות עולם ושתי פצצות אטום, עוני ועושר חינם, גן עדן ואתרי גיהנום.	בפריז הגדולה התחוללה בקצב וטעם מתוק: "לה בל אפוק", כלומר "התקופה היפה". קרנבל מקרין אופוריה, ללא הפוגות או גבולות. ב"פריז הקטנה", בוקרשט האביונה, הקרנבל פרח גם בפריפריה: תלבושות זולות, מסכות בפרוטות, אהבות, סקס ובגידות.   אמת של חיקויים, זנבות של חלומות, אנשים קטנים ומסכנים עם אשליות ומנופחות.	החיים הם קרנבל, הקרנבל הוא החיים! כך התחילה בכלל המאה העשרים. בפריז, בבוקורשט, בעולם ובחלל, המאה העשרים עם טעם של קרנבל. קרנבל…

בקרנבל היא קומדיה מטורפת על סף הגרוטסקה שמדברת אל כולם בגובה העיניים.
הפואנטות נבנות באופן מוקפד ומתוזמן מבלי לנסות לגרות את בלוטות הצחוק באמצעים זולים.
מומלץ.

מאת: יון לוקה קאראג'אלה עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי מוסיקה: מקסים סבטלוב תפאורה: צבי פלדמן תלבושות: איריס ארד כוריאוגרפיה: אנה קורוסטישבסקי תאורה: רונן בכר ע. במאי: לילך דייוויס

משתתפים: (לפי סדר הופעתם) * לילך דיוויס – ע.פקד * סהר לחמי – נאיה * קרין בן ישי – דידינה * שמואל וולף – יורדקה * איציק אבל – פקד המשטרה * דביר פרץ – פמפון * מורן רוזנבלט – מיצה * אסף משה – המועמד * ערן בוהם – טלמק/מקה – באברגל

קרנבל – שישי בצהריים סביב תיאטרון קרוב

לפני זמן מה עלתה בפייסבוק של תיאטרון קרוב השאלה אם אנחנו רוצים לראות הצגות גם בשישי בצהריים. כמובן! בתנאי שאוכל לשוב לביתי בחיפה בתחבורה ציבורית. אני נוהג להגיע לתיאטרון קרוב ברכבת וגם לשוב באמצעותה. ביום שישי יוצאת הרכבת האחרונה מתל אביב לחיפה בשעה 14:42. אילו התחילו ההצגות בצהרי יום שישי לא הייתה בעייה, אלא שבתיאטרון קרוב קבעו שההצגות תתחלנה בשתיים אחר הצהריים. מסתבר שיש אוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית בתל אביב דקות אחדות אחרי השעה ארבע אחר הצהריים. גבולי. לשאלתי בפייסבוק נעניתי שההצגה 'קרנבל' אורכת כשעה ורבע – אפשר להספיק.

הנה אני ברכבת לתל-אביב. ברכבת נח לי לכתוב, אוטובוס בעייתי מעט בקטע הזה. ליבי וגיל הם היום תושבי תל אביב, נפגש בפתח התיאטרון. אני רעב. הבוקר קמתי, שתיתי קפה, הכנתי מרק, עוד קפה… וכשהגיע הזמן להתקלח ולצאת נזכרתי שעדיין לא אכלתי דבר. הבטן מקרקרת והמסטיק לא בדיוק פותר את הבעייה. ליבי סיפרה לי שיש בתחנה המרכזית מסעדה ביתית טעימה וזולה שבה נוהגים לאכול יונתן וסיוון כשהם עושים חזרות להופעת הקאלט דוז.פואה שרצה כבר שנה שניה.

אני מגיע די מוקדם וניגש לקנות את הכרטיסים. ליאור מזכיר לי לקחת גם את הקוֹמוּנִיקָט של ההצגה. קוֹמוּנִיקָט ?!? מעניין כיצד נדבקה דווקא המילה הזו לדף מידע של הצגה בתיאטרון עברי. אני משוטט בתחנה המרכזית ותר אחרי המסעדה. הרבה סנדויצ'יות ושווארמיות בכל כיוון ואת המסעדה הנחשקת אינני מוצא, כרזות של בתי כנסת ופעילי תפילין, לעומת זאת, יש בשפע. הזמן קצֵר, צריך עוד מעט להכנס להצגה וכך אני מוצא את עצמי דוֹלֶה נוּדלס מִדְלִי קרטון לתיאבון.

כל הדוכנים מקושטים לחג המולד בכל מיני מנצנצים, מהבהבים וזוהרים. מכל עבר בובות סנטה קלאוס בכל הגדלים, עצי אשוח מפלסטיק ואפילו שלג מלאכותי. אני מביט בשלטים, כן, הכל בעברית – אני אכן בתחנה המרכזית של תל-אביב.

הגיע הזמן להכנס להצגה שלשמה הגענו עד הלום. ברחבת הכניסה מקבל את פנינו ניקו ניתאי ומעניין אותנו בפסטיבל האזרח כאן – פסטיבל תיאטרון מקורי בנושא זכויות האדם. תיאטרון קרוב נותן ידו לזעקת הצדק החברתי ומעלה על נס את זכויות האזרח ולכך אין מקום מתאים יותר מהתחנה המרכזית של תל אביב. הפסטיבל ימשך שלושה ימים רצופים 28-30 בדצמבר. ברור לי שבעבודה ילחצו עלינו לסיים כל מיני משימות לפני סוף השנה , אני מקווה שאוכל בכל זאת להגיע לכל שלושת ימי הפסטיבל. זהו אירוע בעל אופי חד-פעמי ואינני רוצה להפסיד.

ניקו ניתאי מזמין את האורחים שבאכסדרה להכנס אל אולם התיאטרון לראות את הקומדיה קרנבל. לא אספר כאן על חוויותי מההצגה עצמה, היא ראוייה לרשימה משלה, אומר רק שלא חדלנו מלצחוק לכל אורך ההצגה. אחרי ההצגה יוצאים כשחיוך ענק עדיין נסוך על פנינו. ניקו ניתאי פוגש את מבקרי ההצגה כמנהגו גם ביציאה. ברור לו שאהבנו את ההצגה – זה חרוט באותיות צחוק על פנינו. "ראיתם את כוכב בלי שם?" הוא שואל. בודאי, מזמן. ביום חמישי 22/12 בשעה 20:00 תתקיים הצגה חגיגית של כוכב בלי שם. מסתבר שזה יום הולדתו של ניקו ניתאי. אני יודע שזה מעט מופרע מצידי לבוא מחיפה לתל אביב לראות הצגה שכבר ראיתי ובכל זאת אני שוקל להגיע להצגה. מהכירי את ניקו ניתאי, יש לי הרגשה שהצגה זו תהיה שונה במשהו מזו שראינו מזמן. גיל גר בתל-אביב, אני מניח שהוא יגיע. ליבי עובדת בערבים, דבר שמקשה עליה להגיע להצגות ערב. חבל.

יש לנו עוד כמחצית השעה עד שיצא האוטובוס האחרון לחיפה. אנחנו שבים לשוטט בתחנה המרכזית של תל-אביב בסימן חג המולד הקרֵב. יש לי הרגשה שנבקר באותה תחנה גם ביום האחרון של השנה, מעניין כיצד היא תראה בערב השנה החדשה, כך היא נראית היום.

החג של החגים – ואדי ניסנס חיפה 2011

שבת בבוקר, יום יפה, שמש בהירה מאירה את שמי החורף. פותחים חלונות ותריסים לרווחה ורוח צוננת מכה בפנינו, ממש כפי שהבטיחו החזאים. נצא לטייל במקום שטוף שמש, שם יהיה חמים ונעים – כך סברנו. לאן הולכים? כמובן, לאירועי החג של החגים בואדי ניסנס. מפה לשם כבר אחר הצהריים. יוצאים לדרכנו ומגלים שמש מאחזת עיניים, האור בהיר אבל קר, אפילו קר מאוד.

מתקרבים אל הואדי ומגלים שאיננו לבד. כל האיזור הוא נהר אנשים גועש. סוחרי מזון צועקים, שרים ומזמינים את כולם לאכול. רבּים בולסים פלאפל, קובה, קבב, פול, תורמוס, חומוס, כנאפה, בקלאווה, מלבי, סלחב, מיני אגוזים מסוכרים, מיצי פירות סחוטים ומבחר מעדני המזרח שכולנו מכירים היטב. בעצם, את כל המאכלים אפשר למצוא כאן תמיד אלא שלכבוד חג החגים גלשו הדוכנים אל מרכז הרחוב. האוירה חגיגית, מדוכנים רבים ניבטים אלינו סנטה קלאוסים משוקולד. נוכחות חג החנוכה הקרֵב עדיין איננה מורגשת במלוא עוצמתה, בינתיים יש פה ושם דוכנים שמציעים חנוכיות ונרות, הסופגניות יצטרפו בודאי לחגיגה בשבועות הבאים.

השילוט מכוון אותנו לגלריות ולתצוגות. אנחנו מסתפקים הפעם בתערוכת הרחוב הססגונית עם פסלי חוצות וציורי קיר שביהיהם משוטטים ילדים, חלקם מחופשים… בעיקר לסנטה קלאוס ונערות מרקדות לצלילי שירים בערבית. עוצמת המוסיקה מעט מוגזמת לטעמי. אשתי שתחיה, שבדרך כלל מסוייגת למדי מהצליל המזרחי, מציינת שהמוסיקה נעימה לה, המוסיקה הערבית ברמקולים שונה מה”מזרחית” של החפלות העבריות. די ליהגתי, נניח למראה עיניים להמשיך לספר את סיפור החג של החגים.

חג שמח!

נוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם. הגיג

אחת הקביעות הנחרצות בנושא הנוסטלגיה היא, לעניות דעתי, שזה לא מה שהיה פעם. אינני לבד, רבים שותפים לדעתי. לא פעם אני שומע סיפורי נוסטלגיה מרתקים על מקומות ואירועים שהייתי בהם בעצמי ולאחר הרהור קטן מחליט לא לקלקל את הסיפור רק בגלל שבזכרוני רשום משהו שונה לחלוטין. אז מה פתאום אני כותב על זה? ובכן, לאחרונה נתקלתי במספר אירועים, סיפורים וחוויות אישיות, בנושאים של מה היה פעם וכיצד זה מצטייר היום וכן בנושא התְּקֵפוּת של רְאָיוֹת אובייקטיביות לאמיתות העובדות. נתחיל.

אני מקבל באופן שוטף תמונות וממצאי נוסטלגיה מעניינים בפייסבוק מנוסטלגיה אונליין – שימור התרבות הישראלית וקורא שלל תגובות מעניינות. לאחרונה סיפרה לי ליבי על חפץ שרכשה בשוק הפשפשים, או משהו כזה, שעורר בה תהיות ומחשבות אודות עברו של אותו חפץ. בתוכנית "בילוי נעים", מולי שפירא העלה הגיג מזכרונות ילדותו שמקשר אותו, כרגיל, עם נושא הכתבה הבאה. כחלק מהעבודה שאני עושה לפרנסתי עלי להגדיר רְאָיָה אובייקטיבית לכל ממצא. כמו כן, אני מבקר באדיקות במפגשי ספקנים בפאב בחיפה.

רבות מהתגובות בנוסטלגיה אונליין אינן עולות בקנה אחד עם המציאות הזכורה לי. מידי פעם אף עולים דיונים על סתירות בזכרוננו הקולקטיבי. סיפורו של החפץ של ליבי לא יהיה כנראה מעוגן במציאות. הוא יהפוך למה שדמיונה הוליך את מה שהיא שאבה ממנו וימשיך בדרכו למקום אליו הוא נדד במחשבותיה, שמן הסתם מוטות היטב על ידי אישיותה והמטען התרבותי הפרטי שלה.

הסיפור שמולי שפירא העלה מזכרונותיו עלה לא פעם גם בסיפוריהם של אחרים וככל שניסיתי להזכר, לא הצלחתי למצוא לו סימוכים, אילו היה נכון – אין לי ספק שהייתי מוצא אותו בחיפוש קליל באינטרנט. הוא לא שם. קל מאוד לגרום לקבוצת אנשים לספק אותה "רְאָיָה אובייקטיבית" אם היא נטועה היטב בבסיס החינוך, התרבות או ההכשרה שלהם, באירועי ספקנים בפאב שמענו על כך לא פעם, נתנו לנו הדגמות לכל ממצא ואפילו סיפקו "רְאָיָה אובייקטיבית".

בזמן התוכנית בילו נעים הצצתי אל לוח השנה על הקיר ומה שהיה שם התחבר אל סיפור הנוסטלגיה של מולי שפירא. חשבתי לעצמי, מעניין שאינני זוכר פריט נוסטלגיה כזה שיש לו איזכורים ברדיו ובעיטורי לוח השנה. מאחר שחיפוש באינטרנט לא העלה בידי אפילו קצה חרס וגם באתר נוסטלגיה אונליין לא הצלחתי למצוא את הרְאָיָה האובייקטיבית, חשבתי שיהיה זה נחמד לייצר אותה. בסדר, זה לא פשוט וזה יגזול לא מעט זמן אך כשאסיים אדאג לפרסם את אותה "רְאָיָה אובייקטיבית" ולצפות לתגובות של אנשים שמשוכנעים שהם "זוכרים" אותה מילדותם ויש להם אפילו סיפורים.

סתם, הגיג של בוקר שישי אחרי ליל נדודי שינה של חיפוש הגדרה לראיה “אובייקטיבית”.

לילה אחד יותר מדי [לורן וייסברגר]

בפינת השידה מונחת ערימת ספרים קטנה שאשתי הביאה מהספריה. העליון בהם הוא לילה אחד יותר מדי מאת לורן וייסברגר שכתבה את השטן לובשת פראדה. את הסרט שזיכה את מריל סטריפ באוסקר אהבתי מאוד. את הספר לא קראתי. אפילו לא הייתי מודע לכך שהסרט מבוסס על ספר. ספר של אותו סופרת נשמע כהבטחה – התחלתי לקרוא.

אשתי הופתעה לראות את סימנית פו הדב שלי בַּספר. "הספרנית אמרה שהספר לא מתאים לנו – שטחי". המשכתי לקרוא, לסופרת של השטן לובשת פראדה מגיעה הזדמנות נוספת. הספר גדוש בתיאורי לבוש ובסיווג גברים ונשים על פי הופעתם ואיננו מתפתח יותר מידי מעבר לכך. בעמוד 88 נשברתי ופניתי לחפש את דעתם של עמיתי מלהגי הרשת על הספר, אולי מהם אלמד שיש למה לצפות בהמשך. מצאתי רק התייחסות אחת לספר – אביבה כותבת באתר של נוריתהה "זה בדיוק מסוג הספרים הצפויים… ספר נשים הבנוי בצורה מדויקת, שלמרבה הפלא עובד" וממליצה המלצה חמה.

לי זה מספיק, מהתיאור של אביבה אני מבין שגם המשך הספר לא יהיה לרוחי.
מבחינתי זהו ספר אחד יותר מדי.

איש ואישה אחת – תיאטרון אנסמבל הרצליה בחיפה

בשבועות האחרונים ראיתי הרבה מאוד הצגות תיאטרון אחר בעכו ותיאטרון נסיוני מסוגים שונים בסמולבמה. במקומות אלה אני כבר רגיל לחוות אירועי במה לא שגרתיים, חלקם טובים וחלקם טובים יותר. בתיאטרון חיפה הרפרטוארי במהותו הרגילו אותנו לקבל מתכונת צפויה של אוכל לעוס למחצה, לכן כל חריגה מסטרדרט זה היא עבורי חגיגה גדולה. נכון, מידי פעם אנו זוכים לראות בתיאטרון חיפה גם ניסיונות תיאטרון מיוחדים, כאלה שעלולים לא לערוב לטעמם של מנויים שמבקשים לשקוע בכורסת התיאטרון הנוחה וּלְצַפּוֹת שישעשעו אותם, אך אלה לצערי נדירים.

איש ואישה אחת היא חוויות תיאטרון מרתקת ומרגשת מסוג שאיננו רגילים לראות בתיאטרון הרפרטוארי, זהו משהו אחר לגמרי – תיאטרון סיפור. זו איננה דרמה שיש בה דיאלוג בין דמויות עם פעולה ועם תגובה, זוהי פרוזה. סיפורים שמוצגים בפנינו על ידי שחקניות ושחקנים מוכשרים שמעניקים לנו – כל אחת ואחד בדרך שונה – חוויה בניחוח עממי.

על הבמה קיר עץ רחב ידיים ולפניו מספר כסאות, מצידו האחד שלד של עץ ערום ומצידו האחר שולחן אוכל וסביבו כסאות נוספים. על חלק מהכסאות דמויות דוממות, אלו הן בובות אנושיות בגודל אדם. האור על האולם כבה ואל הבמה עולים השחקנים ומתיישבים על הכסאות שעל הבמה. יוסוף אבו-ורדה ניגש לחזית הבמה ומספר לנו מעשה בחתול. יוסוף אבו-ורדה הוא שחקן מוכשר שיודע להפיח לחלוחית בכל טקסט שיושם בפיו, זו אינננה הפתעה – כבר ראינו אותו מגלם דמויות רבות ושונות. הסיפור מרתק, משעשע ומפתיע. לא ידעתי מראש שאני בא להצגת תיאטרון סיפור. ידעתי שיש בהצגה עירוב שפות על פי מקורות עממיים ותרגום מוקרן, אך לא ידעתי שמדובר בלקט של סיפורים שלכאורה אינם קשורים זה בזה. במהלך הסיפור, מאזינים שאר השחקנים לסיפור יחד איתנו ממקומותיהם על הבמה. התפאורה בשילוב עם השחקנים והבובות יוצרים תמונה של קהילה כפרית גדולה.

כל סיפור מסופר על ידי שחקן או שחקנית והשאר מאזינים ברקע. לעיתים נדירות מתקיימת במהלך הסיפור אינטראקציה בין המספר לבין שאר השחקנים. בין סיפור לסיפור יש קטעי מעבר מלווים בתנועה ובצליל ולאורך כל האירוע מבשל השחקן סלים דאו את הארוחה שיאכלו כל חברי הקהילה לקראת סיום ההצגה. אני יכול לנחש שהבמה מוצפת בניחוחות התבשילים, אלי בקהל זה לא מגיע ואני יכול רק לדמיין את הריחות. לא כל הסיפורים מתקשרים זה לזה ובכל זאת יש נקודות השקה ויש תבנית סיפור פחות או יותר קבועה. הסיפורים מורכבים מקטעי עלילה שחוזרים על עצמם בוריאציות שונות ומתפתחים עד הסיום שכמעט תמיד צופן בתוכו הפתעה.

אופירה הניג אחראית על הקונספט, העריכה והבימוי. צריך הרבה אומץ להעלות כזאת הצגה בפני קהל מנויים וצריך הרבה מאוד כשרון לעשות מזה מעדן שיערב לטעמם של הרבה צופים מבלי להתפשר על האיכות. אופירה הניג כנראה ניחנה בתכונות אלה. יש אמנם דברים שאינני מבין בדיוק מה תפקידם על הבמה ובכל זאת ההצגה שלמה, רצופה, בנויה היטב, זורמת וקולחת כאילו לא הייתה לקט של סיפורים בלתי תלויים.

 

חלק מהסיפורים מסופרים בערבית ובניבים שצלילם זר לאוזני ואפילו בשפת הסימנים של כבדי שמיעה. קטעים אלה מלווים בתרגום שמוקרן על קיר העץ שבירכתי הבמה. שחקן מוכשר להפליא בשם ח'ליפה נאטור, שלא הזדמן לי להכיר עד כה, מספר בערבית את סיפור המפלצת. לצערי אני מפסיד חלק ניכר מהסיפור בגלל חבורת נשים עדויות במחלצות ובארשת חשיבות עצמית שיושבת מאחורי ומוחה על היעדר התרגום… דווקא יש תרגום והשחקן אפילו טרח להצביע עליו בתחילת הסיפור אך להן משום מה לקח זמן לקלוט זאת. הן ממשיכות למחות בקול רם על כל מיני דברים שאינם לרוחן. אני מתקשה מאוד לעקוב אחר הסיפור ואחר התרגום כשמאחורי רוחשת כוורת קיטורים קולנית. לנסיוני להעיר שהן מפריעות לי לראות את ההצגה, עונה לי אחת מהן בלעג "זאת הצגה?" בעוד חברתה עוזבת את האולם בהפגנתיות. אני שומע את שאר האולם מגיב בהנאה ובצחוקים למתרחש על הבמה, אין ספק שאני מפסיד משהו מאוד מעניין ומשעשע. חבל. יכול להיות שדווקא צופות מסוג זה שישב מאחורי הן אלה שגורמות להנהלות האמנותיות של התיאטרונים הרפרטואריים לרדד את מרבית ההצגות לרמה שאיננה דורשת מהקהל להפעיל את המח.

עוברים לסיפור הבא, ולזה שאחריו וכולם מרתקים ומוגשים באופן משובב נפש. איכשהו האסוציאציות בראשי נודדות אל ההצגה 'איש חסיד היה' שראיתי לפני כארבעים שנה בבימויו של יוסי יזרעאלי על רקע התפאורה של דני קרוון. לא, אין כל קשר, ובכל זאת גם אז זה היה תיאטרון סיפור שמבוסס על מקורות פלקלוריסטיים עם שיר ותנועה וגם אז כללה התפאורה קיר עץ רחב, אלא ששם הוגש חלק נכבד מהסיפורים בשיר.

מוסיקת הרקע משלימה את הסיפורים ומשתלבת בהם באופן שהיא כמעט שאיננה מורגשת כישות עצמאית אלא כרצף משלים שממזג את הסיפורים לכלל הצגה אחת. אני מאוד נהנה מהמוסיקה של יהודה פוליקר וממה שעשה העיצוב של עידו מנור לצלילים המנוגנים והמושרים. השילוב של הצלילים עם התפאורה והתלבושות של מרים גורצקי-בילו, הבובות שעיצבה אירנה גלוזמן והתאורה של ג'קי שמש שמשתנה מאור חכלחל לאדמדם לאור הירח שמשנה את פניו יוצרת את אוירת העיירה השוקקת שמספרת את סיפוריה. חוויה שמשלבת את כל החושים לחגיגה גדולה.

חלק מהשחקנים מוכרים לי מהעבר ויש ביניהם גם כאלה שאני פוגש לראשונה וכולם מוכשרים להפליא. אם הבנתי נכון מהתוכניה, כל השחקנים שותפים ליצירה וכל אחד מהם עיצב את חלקו יחד עם הבימאית לבנות את הצגת הסיפור הנכונה והקולעת. הסיפורים מגיעים אלינו מתרבות עממית, מה שקרוי פולקלור, בעיקר ממקורות דוברי ערבית בניביה השונים. יוספה אבן שושן, שמעון בוזגלו, ח'ליפה נאטור וטאהר נג'יב עיבדו את הסיפורים מחדש למתכונת שמתאימה להצגה כמארג אחד שזורם היטב מסיפור לסיפור אף שתכני הסיפורים ומקורותיהם יכולים להיות שונים מאוד.

הצגת תיאטרון סיפור מרתקת, מרגשת, מבדרת ומפתיעה. חוויה מאלפת לכל צופה שמוכן לנקות לשעה וחצי את את הראש משטיפות הפוליטיקלי קורקט ולראות תרבות עממית במיטבה מוגשת כמעדן שמענג את כל החושים.

קונספט, עריכה ובימוי: אופירה הניג עיבוד כתיבה ותרגום: · יוספה אבן שושן · שמעון בוזגלו · ח'ליפה נאטור · טאהר נג'יב עיצוב תפאורה ותלבושות: מרים גורצקי- בילו פיתוח ועיצוב בובות: אירנה גלוזמן מוזיקה מקורית: יהודה פוליקר עיצוב סאונד והדרכה קולית: עידו מנור תאורה: ג'קי שמש

משתתפים: · יוסף אבו ורדה · נמרוד ברגמן · סלים דאו · יואב הייט · אמיתי יעיש-בן אוזיליו · אורנה כץ · ח'ליפה נאטור · סלווה נקארה · אודליה סגל מיכאל · נעמי פרומוביץ פנקס

התוכניה, כמו ההצגה, איננה שגרתית. תמורת חמישה ש"ח תוכלו לקרוא על שורשיהם מבית של כל היוצרים השותפים בהפקה. לא תמצאו כאן את היסטורית התיאטרון של האומנים אלא את המקום בו נולדו, בגרו וספגו את החוויות שעצבו את חייהם – מומלץ,לא לוותר.