לא הזדמן לי להגיע השנה לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא. הצגות הפסטיבל לתיאטרון קצר מוגשות במקצרונים של שלוש הצגות ברצף, וזה מחייב הצגות קצרות עם חילופים מהירים. אני לא חי עם זה כל כך בשלום, אני זקוק לקצת יותר זמן בין הצגה להצגה. ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות האולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר, לפעמים ההצגה חיה בראשי אפילו מספר ימים. אני דש וטוחן את ההצגה בדימיוני זמן רב ומנסה לדלות את אותן תובנות שלא עלו בזמן ההצגה. זוהי מבחינתי חוויה נוספת, שונה מחויית ההצגה עצמה. לא פעם אני מגיע למסקנה שברצוני לשוב ולראות את ההצגה או לקרוא אותה במבט של מי שחווה את החוויה הראשונית.
אחת הדוגמאות המובהקות להצגה שראיתי מספר פעמים ועדיין אינני משוכנע שקיבלתי ממנה את כל מה שהיא יכולה לתת היא הנפילה. ראיתי את ניקו ניתאי בהצגה זו מספר פעמים לא מבוטל וברור לי שעוד אשוב לראות אותה וכתמיד אדלה רבדים נוספים שחמקו ממני.
מרבית ההצגות שמוצגות בפסטיבלי תיאטרון קצר למיניהם מסיימות את חייהן בפסטיבל. ההצגה שרציתי לראות יותר מכל בפסטיבל תיאטרון קצר השנה הייתה הפלגה אחרונה. נבצר ממני להגיע לאותו פסטיבל וכבר השלמתי עם ההפסד כשנודע לי שההצגה שבה אלינו בפסטיבל האזרח כאן. גם את ההצגה ליוויתנים שהפסדתי בפסטיבל סמולבמה השנה אזכה לראות בפסטיבל האזרח כאן שקיבץ תחת כנפיו את ההצגות הללו כאילו להשלים את הפערים במה שהפסדתי בפסטיבלי השנה.
גיל ואני נכנסים לאולם תיאטרון קרוב לראות את ההצגה ויושבים במושבים החביבים עלינו בימין השורה הראשונה. תוך מספר דקות האולם מתמלא עד אפס מקום. גם כסאות הפלסטיק שהוצבו במעברים אינם מספיקים לקהל הנוהר פנימה ואנחנו מוצאים את עצמנו בשורה שניה מאחורי שורת כסאות שצמחה לפנינו. לא נורא, אשמח לראות תמיד את תיאטרון קרוב שופע קהל כמו היום, לכולם מגיע תיאטרון איכותי מהסוג שניתן למצוא בתיאטרון קרוב.
על הבמה תפאורת חדר המגורים של בני ושולי. התפאורה מאוד ראליסטית, מעוצבת לפרטי פרטים עם כל האביזרים שאמורים להמצא בחדר המגורים שלהם. על הקירות תלויים דגמי ספינות מפרש עתיקות. אני מופתע לגלות תפאורה כל כך מורכבת. בתיאטרון קצר, שהחילופים בו חייבים להיות מהירים, בדרך כלל מגבילים את היוצרים לתפאורה ש"נכנסת לתא המטען של מכונית משפחתית" – זו הייתה פעם ההגדרה בהצגות סמולבמה וגם שם הפסיקו להקפיד על הגדרה זו לפני מספר שנים.
בני ושולי הם זוג מבוגר אך קשה לאמר שהם בערוב ימיהם. יכול להיות להם עדיין עתיד עשיר באירועים ובחוויות. זכרונה של שולי אמנם מתחיל לבגוד בה – אלצהיימר, אך היא עדיין יכולה לתפקד בסיוע הסמים שביתה, יהודית, מספקת לה על פי מרשם-רופא וחולקת איתה שאיפה או שתיים או יותר. הזוג החליט לסיים את חייו בכבוד כאשר הם עדיין פעילים, עצמאים ואינם תלויים באחרים. החלטה לא פשוטה. הם לא רק מחליטים, הם כבר טיפלו בכל הפרטים הטכניים של המוות, הקבורה, ההספד והצוואה. אפילו המצבה כבר מוכנה עם תאריך המוות שנקבע מראש. כל מה שנשאר להם זה להודיע על כך לילדיהם – שלמה ויהודית שכבר מזמן אינם ילדים.
כל ההצגה מתרחשת במקום אחד ובתקופת זמן קצרה מאוד – המפגש בו הם מודיעים לילדיהם על ההחלטה וחולקים איתם את כל הפרטים. מעמד מרגש עד דמעות שהמחזאי והבמאי הלבישו במעטה קומי קליל והפכו את הסיטואציה כולה לרציונלית ונגישה, כמעט מובנת מאליה. זהו טיפול מאוד מעניין בנושא שנדוש לא מעט באומנות וכמעט תמיד הטיפול בו רציני ואפילו טרגי.
ההצגה מאוד מרגשת ויותר מכך משעשעת. מבלבל – כולם נרגשים והצחוק בוקע מאליו. ליהוק מעולה. כל השחקנים מעבירים היטב את הטלטלה הרגשית שעוברת עליהם אל הצופים וקל מאוד להזדהות עם כולם גם כשהם מושכים לכיוונים מנוגדים. במיוחד מרגשת אותי ההתנהגות המבוקרת והמאופקת של בני, רב-חובל שחייב לשלוט במצב ומתאמץ להחניק את סערת הרגשות שמנסה להשתלט עליו. ניקו ניתאי מעביר אלינו את כל עצמת חווית האיפוק שמסתיר את ההתרגשות.
המחזה מעלה בעייה שכמעט אין מישהו שלא עסק בה בין אם הוא ילד, הורה או שניהם – כמוני. בדרך כלל, כאשר אנחנו רואים אדם חסר אונים מובל כחפץ כל ידי אדם אחר, לפעמים זר לחלוטין או אפילו עובד-עבד שיובא מארץ רחוקה, אנחנו אומרים לעצמנו שאיננו רוצים להגיע למצב זה. אלא שהמצב המתואר איננו הכרחי, מרבית האנשים גומרים את ימיהם כאשר כבודם האנושי עדיין איתם. ובכל זאת, המחשבה על סיום החיים באופן יזום, בשליטה מלאה עובר מידי פעם בראשי כולנו בין אם אנו כאלה שמובלים על ידי אחרים ובין אם אנחנו קונטרול פריקים כמו הרב-חובל בני.
מידי פעם אני תוהה אם ההחלטה לא להשאיר את קביעת היום בו נעזוב את העולם ליד המקרה היא החלטה אמיצה או פחדנית. מצד אחד אנחנו רוצים לשלוט במצבנו בכל עת ולכן אנחנו חושבים להחליט באומץ רב על הפסקת החיים. מאידך, ההחלטה מובלת בעצם מהפחד שמא נאבד את השליטה על חיינו ואז גם לא תהיה לנו היכולת לסיים אותם בכבוד. בעייה. אין פתרון. התפיסה שלי היא שכל אדם זכאי לשלוט על הדרך בה יתנהלו חייו… או יפסיקו להתנהל. אבל כאדם סקרן, לעולם לא אוכל להחליט שהמחר איננו מבטיח לי עוד חוויות עליהן אינני רוצה לוותר. תמיד אוכל ליצור עוד משהו, אפילו בשאריות כוחותי הפיסיים והנפשיים. אבל אני ממש פוחד שמא אמצא יום אחד במצב שלא אוכל ליצור שום דבר חדש ואולי אפילו לא לחוות חוויות חדשות.
הילדים של בני הזוג אינם מקבלים את החלטת הוריהם וכן את ההחלטות הנלוות ובעיקר את העובדה שהכל מוחלט וסגור מראש. להם אין כל חלק וכל השפעה על ההחלטה. הילדים אינם אוהבים את הסיטואציה ומתמרדים נגד כל פרט בהחלטה עד שמתחילים להפנים שהשליטה ניטלה מהם לחלוטין. מרגש וגורר הזדהות. איכשהו, אני – בקהל, מבין את כולם, אינני כועס על אף אחד. השקפת כל אחד מהמשתתפים ברורה והגיונית לי לחלוטין ואני מאמין שכך מרגישים כל הנוכחים. למרבה הפלא דווקא ההבנה הזאת הופכת את הסיטואציה למרגשת עוד יותר. אנחנו נסחפים עם הדמויות לפחות לשלושה כיוונים מנוגדים ואין לנו מושג מהי באמת השקפתנו האישית – אם בכלל יש כזאת. בסדר, אני יודע מה היא השקפתי ברגע זה לגבי עצמי ולגבי הסובבים אותי אך אני גם יודע שלא תמיד חשבתי כך. מבלבל. אפילו אני מבלבל את עצמי.
הצגה ראליסטית לחלוטין, מוקפדת לכל פרטיה ועשויה היטב ללא כל מסיחי דעת שיאפשרו למחשבה לנוח לרגע מהצפיפות הרגשית, וזו איננה מעיקה. נראה כאילו הכל יושב היטב בתוך המשבצת אליה הוא מתאים עד כי גם אנחנו בקהל מקבלים את המצב כאילו היה מובן מאליו.
לאחר סיום ההצגה מתקיים מפגש של הקהל עם האמנים. המחזאי, דניאל בוצר, הוא אדם ממש צעיר ולכן הועלתה התהייה כיצד מגיע אדם בגילו אל העומקים שהמחזה מציג. לי זה נראה דווקא טבעי שכל אדם כמעט בכל גיל תוהה בעניין טעם החיים כשהוא נתקל באנשים שחלק מטעם החיים ניטל מהם. זו הסיבה שאנו חשים חוסר נוחות בנוכחות אנשים מוגבלים גופנית ועל אחת כמה וכמה מול אנשים שמוגבלותם נפשית. היוצרים נותנים לנו לטעום מעט ממה שהתרחש מאחורי הקלעים של בישול ההצגה. קריאת המחזה המקורי ארכה כחמישים דקות אך הוא קוצץ כדי להתאימו לסד הזמן שמקצה הפסטיבל לתיאטרון קצר. ניקו ניתאי מֵצֵר על רפליקות שנגזלו ממנו ללא רחם למרות שהוא כל כך רצה שישארו בהצגה. הבמאי לא חס עליו, הדמות חייבת להיות מאופקת ובשליטה מלאה ואותן רפליקות, עלומות מבחינתי, היו עלולות לרכך אותו. הבמאי, אוהד שחר, מדבר בהנאה גלויה על העבודה משותפת שלו עם המחזאי והשחקנים – כולם שיתפו פעולה, נתנו מעצמם והיו מוכנים לקבל שינויים מפליגים. בעיקר הוא מציין לשבח את גמישותו של המחזאי. מתשובות לשאלות שנזרקות מכיוון הקהל אנו לומדים שתפיסת החיים של השחקן ניקו ניתאי איננה עולה בקנה אחד עם מה שעושה רב-חובל בני בהצגה וכן שיש במגרתו של דניאל בוצר עוד מחזות שעדיין לא עלו על הבמה – אנחנו מחכים.
אסור להניח להצגה זו להעלם כדרך שאר ההצגות שמועלות באירועי תיאטרון קצר. יש לחוויה כח אמנותי ורגשי שמגיע לכמה שיותר אנשים לחוות. יכול להיות שמן הראוי יהיה לקרוא למחזאי לעבות את ההצגה חזרה אל אורכה המקורי ולהעלות אותה מחדש עם אותו צוות מעולה. זו דעתי ושותפים לה רבים מאלה שיושבים איתנו באולם.
אנחנו רגילים שכאשר נוגעים בנושא המוות בארצנו הקטנה הדבר נדבק בדרך כלשהי לישראליותנו. המחזה גלובלי לחלוטין, אין בו שום דבר יחודי לארצנו או לשפתנו ואני רואה בו פוטנציאל חוצה גבולות.
אני מקווה שנזכה לראות את ההצגה השלמה ואני בטוח שאמליץ עליה בחום ובהתרגשות.
ההצגה הסתיימה ואנחנו יוצאים להפסקה שבמהלכה יכינו את הבמה להופעה הבאה. כפי שציינתי בראשית דברי "ההצגה איננה מסתיימת מבחינתי כשאורות אולם נדלקים אלא הרבה יותר מאוחר" וכך אנחנו רואים את חורשת אשוחי הפלסטיק והופעת המוכתר ואני עדיין שקוע כולי ב"הפלגה אחרונה".
| |
מאת: דניאל בוצר
בימוי: אוהד שחר
מוסיקה: דפנה בר- שדה
עיצוב תפאורה: פיני משה
עיצוב תלבושות:
- דלית ענבר
- נמרוד עדן
|
משתתפים:
- ניקו ניתאי
- שולמית אדר
- אודליה מורה מטלון
- איל רוזלס
- דניאל בוצר
|
להתראות בקרוב.
את ההצגה 
לפני שבועיים ביקרנו 
כמו לפני שבועיים, סנטה קלאוסים מנופפים לעברנו מכל דלת, דוכן וחלון ולמרות שחנוכה כבר בעיצומו, נוכחותו כאן נותרה דלילה. באחת החנויות בשוק אני רואה עששית, ממש כמו אלה שראינו ביריד העתיקות. מישהי קונה עששית כזאת, אני תמה לשם מה ואז אני קולט שזו עששית לדים, כזאת שלא תעלה עשן ולא תפייח. תאורת החרום שלנו שבקה והפסקות החשמל באזורנו לאחרונה תכופות – אני קונה לנו עששית כזו. בדרך הבייתה עוברים לקנות קפה בארומה ומקבלים דמי חנוכה – "מטבעות לשון" די דומות למטבעות שראינו ביריד, רק מתוקות יותר.
בשבוע שעבר ראינו בתיאטרון קרוב את 
רסס תגובות
יוסי רן
libbyran
גיל רן
